הריצוי - 'מאסר עולם' או חירות

מאת: רינת יונגר, מטפלת רגשית ויועצת זוגית

האדם או הילד המְרַצה עושה פעולה כלשהיא בין אם במחשבה, בדיבור או במעשה מבלי להיות שלם עם עצמו. כלומר, לא מבטא או עושה את מה שהוא מרגיש וחושב באמת, אלא מנסה להתאים את עצמו להלך הרוח ורצונותיו של הזולת.
המקור לריצוי הוא הפחד שלא להתקבל על הזולת, והחשש שמא לא נהיה מספיק אהובים ורצויים.
הגורם העיקרי לדפוס התנהגותי זה הוא הצורך בקבלת מחמאה, מילה טובה, יחס אוהד מהשני והשאיפה להיות מקובל עליו.

ההשפעה המשמעותית ביותר להתנהגותנו היא מהמקום בו גדלנו, לרוב זהו בית הורינו. שם התעצבה אישיותנו. הגישה בה קיבלו והכילו אותנו, בין אם 'על תנאי' ובין אם בכלל, היא הקובעת את תחושת יציבותנו בחיים.

מכך יוצא שמקומנו בחוץ, בחברה או בעולם לא תמיד ברור ובטוח לנו ויכול ויהיה 'מועד לפורענות'. כלומר, כל הזמן נחיה בתחושה שאנו צריכים לדאוג ולהצדיק את עצמנו, "לתת קבלות" ולנסות למצוא חן בעיני הסביבה.

לרוב, איננו שמים לב לכך שאנו פועלים ממניע של ריצוי. נראה לנו הכי טבעי וברור להיות 'טובים מידי', כמו להיענות לבקשת חברות להיפגש אחרי יום עמוס, על אף היותי עייפה ומעדיפה להיכנס למיטה עם ספר בשעה מוקדמת יותר. להבריק את הבית בשארית כוחותיי עד השעות הקטנות של הלילה ושלא תישאר, חלילה, אפילו כפית אחת לא נקיה בכיור כדי לזכות בשבח מבעלי, חמותי וכד'. לתת לילדים את כל דרישותיהם רק כדי שיאמרו שאנו ההורים הטובים ביותר כדי שלא יהיה לנו ספק שמא איננו אהובים בעיניהם, להיות החברה 'הטובה' שנותנת לחברות להעתיק עבודות או חומר לימודי כדי לזכות בחברתן, ויותר מכך אולי אפילו לצלם להן בעצמי חומר לימודי ולזכות בהערכתן.

פעמים רבות אנו מופתעים, מתוסכלים ופגועים מהיחס המאכזב והעדר הכרת הטוב של הזולת, אשר במקום להעריך, נוהג בכפיות טובה ולעיתים עד ניצול מכאיב.
הייתכן?!
התשובה טמונה בשאלה: מה היה המניע לפעולתנו.
יתכן שהגזמנו בנתינה? או אולי בכלל לא היינו צריכים לתת?
הצד השני מרגיש את הפחד והחשש שלנו בתת- המודע, ולכן עלול הוא לזלזל, לא להעריך ואולי אף לפגוע.

ואל לנו לטעות, זה חשוב וראוי בשל היותנו יהודים גומלי חסדים לעזור לשני, לחייך ולהחמיא. אולם חשוב ביותר שזה ייעשה ממקום של רצון לעשות טוב לזולת מבלי לשעבד את עצמנו לשני ולצפות לתמורה גשמית, רגשית או כל אינטרס אחר.
ורבים נופלים במלכודת זו!

"האדם היחיד עלי אדמות שאותו אתה צריך לרצות הוא אתה עצמך!" אומר הרבי מלובביץ'.
רוב האנשים נתונים למצבי רוח משתנים. האחד חושש מיחס המעביד אליו, ודואג האם יעלה לו את משכורתו, השני מושפע ממצב הרוח של עמיתו לעבודה שהשתנה בעקבות חוויותיו בביתו באותו בוקר וכו'.
ככל שנפסיק להיות תלויים ביחסם של הסובבים אותנו כך חיינו יהיו נעימים, זורמים, משוחררים ומלאי משמעות ושמחה.
חובה לזכור, כי ריצוי זה לא לאהוב באמת. זה לפחד שלא יאהבו אותי, זה לשעבד את רצוני לרצונו של הזולת, והשורש לכך הוא חוסר באמונה ובביטחון בבורא.

בתוך כל אחד מאיתנו מצוי ה'אני האמיתי' והגיע הזמן לגלות מי אני באמת.
די לפחדים! די לחנופה! די לציפיות! די לאכזבות! ודי ל'מסכות'! בואו נפעל ממקום בטוח ואמיתי לומר ולעשות את מה שמרגיש לי מבלי לחשוש, וברגע אחד נשתחרר ממאסר עולם אל החופש הנכסף. ותודו… שאין כמו החופש!!!

נגישות